אודות ישיבת נזר ישראל

ימי בראשית

תחילה, אנו מבקשים להבין: איך נולד הרעיון? כיצד קם פתאום אברך, ומקים ישיבה לבעלי תשובה?
הרב מחייך למשמע השאלה. "זה לא קרה בבת אחת, זהו תהליך שאירע בכמה שלבים. הכל התחיל במחלתו של בן דודי, לפני קרוב לשלושים שנה. בחודשים האחרונים לחייו הייתי הולך לבקר אותו, וכשהוא נפטר השאיר שני בנים בגילאי שמונה עשרה תשע עשרה. היה ברור שאני צריך לדאוג להם. הם לא היו דתיים כל כך, והצעתי להם ללמוד איתי גמרא פעמיים בשבוע. כך התחיל השיעור הראשון.

"אחרי תקופה קצרה הם התחילו להביא חברים, וכך בשיטת חבר מביא חבר השיעור גדל עד שלא היה מקום אצלי בבית, ועברתי למסור אותו בבית הכנסת אורייתא בבני ברק.

כך זה נמשך כמה שנים, והשיעור הזה היה בעצם הגרעין הראשון של הישיבה".

באותה תקופה לא היה לרב שום רקע קודם עם בעלי תשובה?
"לא, לא עסקתי בקירוב ולא שום דבר דומה, רק ישבתי ולמדתי. הייתי אברך בכולל ש"ס ברחוב יהודה הלוי בבני ברק, שם נבחנים כל חודש על שבעים דף גמרא. האמת שהמשכתי בזה גם כמה שנים אחרי שהישיבה נפתחה, עד שהזמן כבר לא אפשר זאת".

הרב מוסיף אנקדוטה מעניינת מאותם מבחנים: "פעם סיפר לי הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, מי שהקים את מפעל הש"ס, שהוא אמר להרב עובדיה: תביא לי גם נבחנים ספרדיים… הרב עובדיה אמר לו שקשה להבחן על שבעים דף בחודש, והרבי השיב לו שהרמב"ם והרי"ף היו ספרדים, אז למה אחרים לא יכולים…"

חכם הרואה את הנולד ברשות ראש הישיבה, אנו מבקשים לשאול שאלה מעט אישית. ישנה שמועה שמרן הרב שך זצ"ל ראה מראש שהרב עתיד להפיץ תורה בקרב בעלי תשובה… יש בזה מן האמת?
ראש הישיבה מחייך. "כשפתחתי את הישיבה הרב שך כבר לא ענה לשאלות, והוא אף פעם לא אמר לי שאפתח. אבל יש סיפור אחר ואולי לזה הכוונה. בצעירותי למדתי בישיבת קול תורה, ובאותם ימים לא היה שם קיבוץ, אלא שלשה שיעורים בישיבה הקטנה, שלושה בישיבה הגדולה, ואחר כך התלמידים התפזרו בישיבות אחרות.
אני עברתי לישיבת פונביז', ושנה אחר כך החליטו בקול תורה לפתוח גם קיבוץ. הגיע לפונביז' הרב דוד הקשר זצ"ל, וביקש מהרב שך לקחת קבוצה של בחורים טובים לקול תורה, שיהיו הבסיס לקיבוץ החדש. בקבוצה שהוא ארגן היו רבי דב דיסקין, רבי נחום נבנצאל, ועוד.
"כשהרב שך ראה את הרשימה, הוא אמר לו: אתה יכול לקחת את כולם, חוץ מאת התימני… שזה הייתי אני. למעשה בגלל שנשארתי בסוף אף אחד לא עבר לקול תורה. הרב שך לא נימק למה אני צריך להשאר, אבל צריך לקחת בחשבון שהוא היה גדול הדור, והיתה בו אחריות עמוקה ודאגה לכלל ישראל. כשהוא ראה מי שיוכל להשפיע תורה גם על עדות אחרות, העדיף לטפח אותו בעצמו ולדאוג לו שבבוא העת אכן יוכל להפיץ תורה".

כוחו של שיעור אחד…

נחזור אל השיעור באורייתא. סביב מה היו השיעורים באותה תקופה?
"אז כמו היום, הדבר המרכזי הוא לימוד גמרא. המאור שבה מחזירם למוטב. הייתי מלמד אותם סוגיות בגמרא, לא עוסק בדברים אחרים, וזה היה משפיע עליהם. כמובן צריך לדעת איך לעשות זאת, למסור את הדברים בצורה טבעית, מעניינת, לא סתם לקרוא מתוך ספר.יפו חדרים בחצר, הכל בעשר אצבעות.

"הרב שי עידן היה אחד מהשומעים, והיה לו אח נשוי, חילוני. כמה פעמים הוא ביקש מאחיו לבא להשתתף, אבל האח הגיב באדישות, עד שפעם אחת אמר: בסדר, אני בא, אבל אשאר שפוי, אין לי שום כוונה להגרר לתוך הדברים האלה. הוא בא עם עגילים והכל, חשב שיתחילו דיונים על אמונה, פילוסופיה…
אבל אנחנו למדנו אז את פרק חזקת הבתים בבבא בתרא, ואמרתי לו: בא קודם כל נראה שיש לך מוח בכלל… התחלנו ללמוד, והוא שאל, התעניין, נשבה בקסם של הגמרא. אחרי השיעור הוא התקשר לאחיו, ואמר לו: מתי השיעור הבא, אני כבר לא יכול לחכות… אחר כך הוא הלך והתחזק, והיום אנחנו מחותנים… כשהכל התחיל משיעור גמרא אחד".

"בתחילה הכל היה בקטן. היתה למעלה מרפסת סגורה, שם היה בית המדרש, ולמטה בסלון היה חדר האוכל. בחורף הראשון עוד לא היה לנו אפילו מנין, היינו הולכים להתפלל בהיכל יצחק שלש פעמים ביום… עד שלקראת סוף החורף ברוך ה' כבר השלמנו מנין בעצמנו, והשמחה היתה רבה.
"מהבחורים שלמדו בישיבה צמחו תלמידי חכמים, ושניים מהם מלמדים כאן כיום. הרב אהרן קיויתי משמש כראש קיבוץ, והרב דוד בכר פתח סניף בתל אביב. בדרך אגב, הרב קיויתי היה ממשתתפי השיעור באורייתא, הוא היה אז בצבא, אבל תוך כדי המשיך בלימודים, וסיים איתי את כל מסכת בבא קמא".

כשהישיבה הפכה כבר למוסד שהלך והתרחב, מי תפעל את המקום? מי דאג שהכל יתפקד?
"למעשה זו לא היתה בעיה כל כך גדולה, כי הבחורים עצמם עשו הכל. לשניים מהראשונים שהגיעו היו ידים טובות, והם התאימו את הדירה ללימודים ובנו
הכל בעצמם. גם כשאחרי שלש שנים כבר לא היה מקום ושכרנו עוד מבנה, בחורים בנו חדרים לבד, וגם הוסיפו חדרים בחצר, הכל בעשר אצבעות. 

בהתחלה גם את האוכל היו מבשלים לבד. עד היום אני זוכר כיצד הרב שי עידן והרב שי פנגר, שהגיעו בקיץ הראשון, עמדו למטה וטיפלו בעופות לארוחת צהריים, ותוך כדי כך אחד מהם הסביר לשני את התוספות. זה היה תוספות בתחילת מסכת מכות. כשהבין את החשבון פתאום הוא הניח הכל, חיבק את השני, וצעק בהתרגשות: הבנתי, הבנתי!…"

הרחיבי מקום אהלך

מתי עברה הישיבה לשער המלך?
"שלוש שנים היינו בשדי חמד, ובסופם הישיבה מנתה כבר ארבעים וחמשה בחורים. המקום נעשה צר מלהכיל את כולם, ואז הציעו לי מקום ברחוב שער המלך, מול המועצה. היתה שם ישיבה קטנה שנסגרה, לקחנו את המקום והבחורים בנו בכוחות עצמם קומה נוספת על השתיים שהיו שם.

"בשער המלך היינו אחת עשרה שנים. הישיבה התחילה להתפתח בצורה לא רגילה, ממש ימין ושמאל תפרוצי.  כמות התלמידים הלכה וגדלה, עד שהיו בה קרוב למאה בחורים. כבר לא היה מקום במבנה, ביקשתי מראש העיר הרב גוטרמן שטח ריק נוסף ברחוב שער המלך, והבאנו לשם קראוונים ישנים ששימשו כמשרדים של חברת חשמל.
הבעיה היתה שהם היו כל כך ישנים עד שהתפרקו בדרך, ולכאן הגיעו רק משטחים… ושוב הבחורים עשו הכל לבד, בנו מאלף ועד תיו. פעם הגיע לעיריה אחראי מטעם אחת הרשויות והתחיל לצעוק שזה לא תקני, והרב גוטרמן אמר לו: זה לא מוסד לילדים, אלו בחורים מעל גיל שמונה עשרה, הם באחריות עצמם…
"שלוש שנים אחרי שהגענו לשער המלך, פתחנו בתוך הישיבה כולל לבוגרים שהתחתנו. היום הכולל מונה ברוך ה' כשישים אברכים, והם כמובן תורמים רבות לאוירה של הישיבה, נותנים לצעירים מרוחם ונסיונם.
בשער המלך גם תרמו לנו ספר תורה ראשון, והיה מעמד מרגש ושמחה גדולה, עם תהלוכה ענקית".

משה רבנו אמר: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה… איך ראש הישיבה מצליח עם כל כך הרבה תלמידים ובוגרים?
"קודם כל אני לא לבד, יש צוות שלם שברוך ה' מתאים לתפקיד ועושה חיל. כבר בחודשים הראשונים של הישיבה הגיע לכאן הרב רונן, אחר כך הצטרף הרב אבישי גלער. הרב יצחק פנגר היה המשגיח. היום הוא מפורסם בכל העולם, אבל בעצם הוא התחיל פה, היה בא ומוסר שיחות בישיבה בסעודות שבת, ואחד התלמידים ארגן שיעורים ברמת השרון והביא אותו לשם, וכך הוא התחיל להתפרסם. מאוחר יותר הגיעו הרב אהרן קיויתי שלמד כאן בעצמו, והרב אליהו חכמון, שיש לו גישה מיוחדת לצעירים והם מאד נקשרים אליו. בנוסף יש לנו את המשגיח הרב גולדשמיט, שלקח על עצמו את מערכת ניהול התלמידים עם דאגה מיוחדת לכל אחד.
"אבל באמת אני מקדיש זמן רב לתלמידים, כל יום יש שעות מיוחדות לשיחות אישיות. מדברים איתי על הכל, ובצורה מאד גלויה ואישית, לפעמים באים אפילו על איזה חלום שחלמו… בנוסף הבוגרים אחרי הנישואין פונים הרבה בכל מיני ענינים, חינוך הילדים, שלמות הבית, ועוד. ככל שחולפות השנים יש יותר
בוגרים ומטבע הדברים יותר עמוס, אבל אני משתדל לענות לכולם, הם הרי ממש כמו ילדים שלי. אחרי החתונה הרבה שולחים לי מכתבי תודה, אני קורא אותם ולפעמים עוצר באמצע, זה פשוט מאד מרגש, קשה להכיל את זה.

ישיבה שהיא כמו משפחה

מה מבדיל בין ישיבה לבעלי תשובה לישיבות רגילות?

"מבחינה לימודית הרמה כאן גבוהה, יש גם עיון וגם בקיאות, כולל מבחנים. גומרים כל שנה את כל המסכת הנלמדת, ויש כאלה שנבחנים על הכל בבת אחת. אנחנו גם עורכים סיום גדול ומזמינים הורים, ואלו מעמדות מרגשים מאד. אבל כמובן שיש הבדלים מהותיים במסגרת, שמאפיינים ישיבה לבעלי תשובה.
"קודם כל, הישיבה חייבת לתפקד 365 ימים בשנה, אין זמן שבו הישיבה נעולה. יש כאלו שלא יכולים לחזור הביתה ואין להם היכן לשהות, ואפילו בפסח הישיבה חייבת להמשיך לפעול כסדרה. פעם היינו שולחים אותם בליל הסדר למשפחות, היום הבן שלי ר' צבי מגיע עם המשפחה ועורך סדר כאן בישיבה.
"בנוסף, מטבע הדברים נוצר כאן קשר מאד אישי בין הצוות לבחורים, ר"מ כאן הוא לא ר"מ רגיל שמוסר שיעור והולך, אלא משמש לפעמים כמו אבא. אם בחור חולה קצת – דואגים לו, אם הוא זקוק לזה נותנים לו דמי כיס, נסיעות, כל מה שהוא צריך. גם הקשר בין הבחורים עצמם הוא כמו של משפחה גדולה. בגלל המבנה הזה של הישיבה כמעט אף אחד לא נופל, כי מלבד הלימודים יש קשר רגשי לצוות ולמקום.

"לפעמים יש מקרים מיוחדים, שאנחנו עושים מאמצים גדולים לתמוך בבחורים ולדאוג להם שיוכלו לשבת וללמוד. היה אחד שרצה לעזוב כדי שיוכל להחזיר חוב גדול שנגרם לאמא שלו בגללו. אמרתי לו: כמה החוב, כך וכך, אני ישלם את זה. במשך כמה שנים העברנו כל חודש אלף שקל לתשלום החוב, העיקר
שיוכל להשאר ללמוד תורה בישיבה".

 למה בעצם הישיבה עזבה את המקום בשער המלך?

"בסיום תקופת שער המלך היו בישיבה כבר קרוב למאה בחורים. נעשה מאד צפוף, ולא היו את כל התנאים ללמוד ולהתקיים בישוב הדעת. לפני חמש שנים בערך, ישיבת "אמרי צבי" שהיתה כאן בבית אבא באור החיים נסגרה, לקחנו אנחנו את המקום ועברנו לכאן".

עם הפנים לעתיד

גם כאן עדיין צפוף… מה עושים הלאה?
"נכון שצפוף, ועיקר הבעיה היא שבזמני עומס אנחנו צריכים לשכור דירות, וזה לא טוב לבחורים. המצב הרצוי הוא שכולם יהיו ביחד. אני רוצה להגדיל את הישיבה עוד עוד, אבל כרגע הגענו לקצה גבול הקיבולת מבחינת המקום והמיטות. מכניסים עוד מיטת קומותיים ועוד אחת, אלו תנאים מאד לא נוחים.
יש כמובן גם את הענין של השכירות, אנחנו משלמים כבר שנים סכומי ענק על שכירות, הישיבה צריכה סוף סוף מקום משלה.

"בסייעתא דשמיא התחלנו לבנות בנין גדול, ישר על כביש הגישה לנאות הפסגה, ושם יהיה מקום אם ירצה ה' לשלוש מאות בחורים. כשהרב כהנמן בשעתו בנה את המבנה של ישיבת פונביז', היו לו שלושים בחורים בישיבה, והוא בנה מקום ענק, כולם צחקו עליו, והוא אמר להם: אתם תראו שבסוף יהיו כאן שלש מאות… גם כאן זה עוד יקרה בעזרת ה'".